היסטוריה תיאוריה ופילוסופיה של טאי צ'י
מאת: אוהד קדם ושגית יצחקי קדם
(מאמר זה הינו חלק מעבודת מחקר שהוגשה באוניברסיטת תל אביב. ראה פירוט בסוף המאמר)
טאי צ'י הינה שיטת תרגול גופנית- נפשית שמקורה בסין. התרגול המרכזי בטאי צ'י מורכב מסדרה של תנועות (FORM), המבוצעות תוך כדי הליכה, בתנועה אטית, משוחררת וזורמת ככל האפשר. המתרגל מנסה לשלב את תרגול התנועות הפיזי בתרגול נפשי של הרפיה עמוקה כך שהמודעות מרוכזת בתוך התנועה עצמה. בנוסף לתרגול זה, קיימים בטאי צ'י תרגולים נוספים כמו מדיטציה שמטרתה אימון במיקוד המודעות והרפיה, תרגילי צ'י קונג שמטרתם לתרגל את זרימת האנרגיה בגוף, וכן תרגילי זוגות שהדגש בהם הוא על יכולת להיות מודע לתנועת בן הזוג ולהגיב עליה באופן משוחרר וזורם ככל שניתן. לימודי הטאי צ'י אורכים שנים רבות, ומורכבים משלבים מגוונים, אך נדרשת למידה רציפה של שנה בממוצע, על מנת שהמתרגל יוכל להשתמש ביתרונות הבריאותיים של הטאי צ'י באופן יעיל. האפקט הגופני נפשי של הטאי צ'י מתעצם כאשר התרגול הופך יומיומי.
באופן מסורתי, תרגול הטאי צ'י מתחיל בתרגול יסודות. החל מתרגול הרפיה כללית, תרגול נשימה, תרגול הזרמת אנרגיה באיזורים שונים בגוף, מדיטציה, עמידות בסיסיות, תרגילי תאום נשימה ותנועה, תרגול תנועות בודדות מתוך הסידרה, ותרגול הסידרה כולה (שלבים אלה מתייחסים לתרגול טאי צ'י לבריאות. באשר לתרגול טאי צ'י כאומנות לחימה קיימים שלבים נוספים רבים) (יאנג ג'ווינג 1987). המטרה של לימוד סיסטמתי הנה להגיע במשך הזמן למצב שבו ניתן לשכוח מהטכניקה ולהתרכז בחוויה. באופן טבעי התרגול מתחיל מהתמודדות עם אתגרים טכניים. בתוך כל תנועה מהסדרה קיימים רבדים רבים כמו: שחרור הגוף, יציבה נכונה, נשימה, קשר אל האדמה (GROUNDING ) , מיקוד המודעות, זרימה אחידה של התנועה ועוד. לאורך שנות הלימוד הארוכות המתרגל עובר בין מצבים של מיקוד החוויה בעת התרגול באספקט אחד לבין התמקדות בחוויה בכללותה מבלי להתייחס לפרטים שאותם היא מכילה.
שלא כשיטות מזרחיות אחרות להשגת רגיעה, בריאות ושליטה על המודעות, שנחקרו לא מעט מבחינה פסיכולוגית כמו: יוגה, ומדיטציה טראנסאנדנטאלית (למשל: גרינספן ומרלן 1995, ג'וונינג וואלאס ובידבץ' 1992, דה גרייס וגסטון 1976 , ועוד רבים אחרים), אומנויות הלחימה הסיניות בכלל והטאי צ'י בתוכן, לא קיבלו כמעט תשומת לב מחקרית בפסיכולוגיה. בתחום הרפואה לעומת זאת מעורר כיום הטאי צ'י יותר עניין, בעיקר כשיטה משלימה היכולה לתרום לבריאות משופרת (לם 1998, וולף קוגלר וקסו 1997).
רקע היסטורי
במחקרו על מקורות הטאי צ'י, מציין דאגלאס וייל (1983) כי: "טאי צ'י צואן, למרות הקושי בהגדרתו, ניתן לתאור תמציתי כרוח של המטפיזיקה המדיטציה והרפואה הסיניות, המאורגנות כשיטה של אומנות לחימה " (עמ' I).
התאוריות בקשר למקורו של הטאי צ'י צ'ואן, ניתנות לחלוקה כללית לתאוריות מטפיזיות ותאוריות היסטוריות. הגישה המיסטית טוענת לגילוי של שיטה מושלמת בנסיבות מסתוריות, שהועברה באופן מסורתי מדור לדור, בעוד הגישה ההיסטורית רואה את התפתחות הטאי צ'י כתהליך אבולוציוני של מחקר והשקעה אנושית רבי שנים. התאוריה המיסטית הפופולארית מייחסת את המצאת הטאי צ'י לנזיר טאואיסטי קדום- צ'ן סאן פנג, שחי בזמן שושלת צונג ושושלת מינג (המאה ה 12). לנזיר זה מיוחסות במסורת הסינית תכונות יוצאות דופן, ועל פי המסורת חי מעל שש מאות שנה. בזמן שהתבודד בהרים, הבחין בעגור הנלחם בנחש וקיבל את ההשראה לפיתוחה של אומנות לחימה חדשה. לפי המסורת המיסטית, אומנות הטאי צ'י הועברה בחשאי במשך דורות בידי נזירים עד שהועברה אל הכפר צ'ן בחבל הונאן, שם נשמרה בסוד במשך ארבעה עשר דורות בתוך הכפר (עד אמצע המאה ה19) , עד לחשיפתה בפני הציבור ב150 שנה האחרונות ( וייל 1983, יאנג 1987).
המחקר ההיסטורי לגבי מקורות הטאי צ'י כולל בתוכו נקודות מבט רבות ופרשנויות שונות . באופן כללי ניתן להתחיל את הסקירה ההיסטורית של הטאי צ'י במאה השלישית לפני הספירה, בה התגבש היסוד הפילוסופי הטאואיסטי שעליו התבסס מאוחר יותר הטאי צ'י. תאוריית היין- יאנג שהוותה את הליבה של התפיסה הטאואיסטית היתה כבר תאוריה מוכרת בפילוסופיה הסינית, ואף הוותה בסיס לחשיבה הרפואית הסינית, כפי שבאה לידי ביטוי באחד מספרי היסוד של הרפואה הסינית שנכתב באותה תקופה: "ספר הרפואה הפנימית של הקיסר הצהוב". בתקופה שלאחר מכן פותחו בסין תרגילי בריאות המשתמשים בתנועות מסויימות להשפעה על זרימת האנרגיה בגוף, וכבר בקבר משושלת האן המוקדמת (168 לפנה"ס) נמצאו ציורים המתארים תרגילי בריאות מסוג זה, שבחלקם הינם בעלי דמיון רב לתרגילי טאי צ'י הקיימים כיום. בתקופה שעד המאה ה 16, קיימות עדויות מעורפלות לקיומם של סגנונות לחימה המבוססים על עקרונות הטאי צ'י המוכר כיום, אך רק החל מהמאה ה 16 קיימות עדויות ברורות לגבי קיומה של אומנות הטאי צ'י (בכפר בשם צ'ן במחוז הנאן שבסין). מעריכים כי הטאי צ'י שמוכר מכפר צ'ן הינו אינטגרציה של תרגילי הבריאות הקדומים יחד עם אומנויות לחימה נוספות, שהביאו ליצירת אומנות לחימה יחודית המשלבת בתוכה עקרונות מתוך הרפואה הסינית. בטאי צ'י של כפר צ'ן נפגשות הגישה המיסטית והגישה ההיסטורית, והחל מתקופה זו קיים ידע היסטורי מהימן יחסית. אומנות הלחימה של כפר צ'ן היתה אומנות לחימה אפקטיבית ביותר, ומשפחת צ'ן סירבה להתחלק בה עם זרים ממניעים הישרדותיים. בתחילת המאה ה19 הגיע לכפר צ'ן אדם בשם יאנג לו צ'אן, ולאחר שנים של המתנה זכה להיות הזר הראשון שלמד את האומנות של כפר צ'ן. לאחר שסיים שם את לימודיו (שארכו כעשרים שנה), חזר למחוז הולדתו והוזמן על ידי המשפחה הקיסרית בביג'ין ללמד את אומנות הלחימה. כאשר החל ללמד את אנשי השלטון בביג'ינג, החל השלב הנוכחי באבולוציה של הטאי צ'י, שבו הפך הטאי צ'י מאומנות שמרכזה בלחימה לאומנות שמרכזה בבריאות (וואנג 1994, יאנג ג'ווינג מינג 1987, יאנג זן דו 1988, וייל 1983, יו 1996).
תהליך השינוי של הטאי צ'י שבו החל יאנג, ובו המשיכו בנו ונכדו עד תחילת המאה ה20, הפך את הטאי צ'י לאומנות קלה יחסית ללימוד. לאורך כל אותה תקופה במקביל לשינויים שערכו בני משפחת יאנג החלו להתברר ההשפעות הבריאותיות של אומנות הטאי צ'י, והיא הפכה לפופולארית יותר ויותר בקרב השכבות הגבוהות של החברה הסינית. לאחר כינון המשטר הקומוניסטי בסין העממית, חיפש המשטר דרכים לשיפור בריאות הציבור ואחת הדרכים ששימשו לכך היתה הפצת הטאי צ'י כאומנות שיעודה העיקרי הוא שיפור הבריאות. במקביל, הוקם בביג'ין מכון לחקר אומנויות הלחימה, ונערכו מחקרים רבים על השפעתו הבריאותית המיטיבה של הטאי צ'י הן במכוני מחקר ברחבי סין והן בבתי חולים. כינון המשטר הקומינסניסטי בסין הוביל גם לבריחת השכבה השלטת של השלטון הקסרי בסין, וכך הגיעו למדינות המערב, סינים רבים שהפיצו את מסורת הטאי צ'י במערב (CHINA SPORTS 1990, יו 1996).
מאז הגעתו של הטאי צ'י למערב מתגלה עניין גובר והולך באומנות עתיקה זו, גם בקרב אינדיוידואלים המעוניינים לשפר את איכות חייהם הפיזית והנפשית, וגם בקרב אנשי רפואה המתעניינים בתרומה של הטאי צ'י לבעיות בריאותיות שונות ( לם 1998, וולף קוגלר וקסו 1997, מוירס 1994).
רקע פילוסופי
משמעות השם טאי צ'י צ'ואן, מורכבת משתי מילים: טאי צ'י- מתייחס לחוקיות של זרימת כוחות היין והיאנג ביקום, וצ'ואן- משמעו שיטה או אומנות לחימה. הסינים ראו באומנות הטאי צ'י צ'ואן, אומנות לחימה שמבטאת את החוקים הקוסמיים של זרימת האנרגיה ביקום, זרימת היין והיאנג (גלנטה 1981).
תאוריית היין והיאנג עליה נשען הטאי צ'י, מהווה ציר מרכזי בחשיבה הפילוסופית הטאואיסטית. הטאואיזם הינו אחד הזרמים המרכזיים בפילוסופיה הסינית ששואף לחזרה של האדם להרמוניה עם הטבע. מתוך התבוננות במהלכו של הטבע, הסיקו הטאואיסטים הקדמונים כי ביקום קיימים שני כוחות מנוגדים המשלימים זה את זה. היין- מתייחס לצד הנקבי: שקט, רכות, אי פעולה וכו', בעוד היאנג- מתייחס לצד הזיכרי: רעש, קשיות, פעילות וכו'. המיוחד במסקנותיהם של הטאואיסטים אינו בהגדרת שני כוחות מנוגדים ביקום, אלא בתובנות לגבי הזרימה ההדדית של שני כוחות אלה, כפי שמתבטאת בסמל הטאי צ'י (גלנטה 1981, צ'נג 1982, יאנג ג'ווינג 1987).
סמל יין ויאנג
סמל היין והיאנג:
בסמל ניתן לראות בצד הימני התחתון, את תחילת זרימתו של היאנג המסומן בלבן ומתקשר לצמיחה כלפי מעלה. כאשר היאנג מתחיל בעוצמה קטנה ומתגבר תוך כדי התנועה כלפי מעלה עד שהוא מגיע לשיא כוחו. בשיא כוחו של היאנג, טמון זרע יין (הנקודה השחורה במרכז הלבן), ובמקום זה, שבו הגיע היאנג לשיא כוחו, מתחילה קמילתו של היאנג והתחזקותו של היין. היין, מסומן בשחור, ומתאר זרימה כלפי מטה, אשר כתמונת ראי לזרימת היאנג, מתחילה בקטן, ולאט לאט מתחזקת כלפי מטה, עד לשיא הזרימה של היין, שבתוכה ניתן לראות את זרע היאנג, ובנקודה זו, כאשר היין הגיע לשיא כוחו, מתחילה צמיחתו המחודשת של היאנג במעגל שאין לו סוף (גלנטה 1981, צ'נג 1982).
הטאואיסטים עסקו בזרימת היין והיאנג בכל התופעות, החל במישור הקוסמולוגי וכלה במישור האנושי, בתוך מאורעות בחיי האדם ואף במהלך החיים השלם. דוגמא לכך ניתן לראות בקישור של היאנג עם פרץ הצמיחה האדיר המסמל את תחילת החיים, ואת הקישור של היין עם הרכות, הקמילה והמנוחה שבמוות. מעבר לכך ראו הטאואיסטים קשר בין המאקרוקוסמוס (היקום) לבין המיקרוקוסמוס (האדם), כך שגם מערכת היחסים בין האדם ליקום, היא מערכת של יחסי גומלין על פי עקרונות היין והיאנג, כאשר האחד משפיע על השני, וכך לא ניתן להגיע להרמוניה באחד מהם, כאשר קיימת דיסהרמוניה בשני ( גלנטה 1981 ).
תרגול הטאי צ'י מתקשר לתאורית היין והיאנג ברמות שונות ומגוונות. התרגול מדגיש את הזרימה האינסופית של התנועה, וכן שם דגש רב על הרכות והשחרור אשר מתוכן צומחים הכח והעוצמה המתפרצת. בזמן התרגול, המתרגל מונחה לחפש את השקט שבתוך התנועה ואת התנועה שבתוך השקט. הכוונה היא שתוך כדי תרגול תנועה שביסודו הוא יאנג, שואף המתרגל להגיע לשקט פנימי ולשחרור עמוק שהם היין, ולחילופין בזמן תרגול סטאטי של מדיטציה, שביסודו הוא יין, שואף המתרגל לאפשר ביטוי תנועת האנרגיה הפנימית, שהיא יאנג. בדומה, באומנות הלחימה של הטאי צ'י, הלוחם שואף לנוע בהשלמה לתנועת היריב. כאשר היריב תוקף (יאנג), התגובה תהייה תנועה שלא תאפשר ליריב למצוא מטרה (העלמות- יין), וכאשר מיצה היריב את מלוא כוחו, התגובה תתבטא בתקיפה- יאנג. החלק הבריאותי – מנטלי של הטאי צ'י נחשב ליין. פיתוח היין, יכול להביא לצמיחת היאנג- שליטה בפן הלחימתי של הטאי צ'י , ותרגול נכון של פן זה בהתאם יחזור ויאפשר את ביסוס היין- הבריאות (יאנג ג'וויג 1987, צ'נג 1982).
טאי צ'י ובריאות
כאמור, במקור פותח הטאי צ'י כאומנות לחימה, אך במאה השנים האחרונות חל שינוי, שהתבטא בהדגשת המרכיבים הבריאותיים על חשבון המרכיבים הלחימתיים. כיום מקובל הטאי צ'י בסין, כאמצעי טיפולי הממומלץ על ידי רופאים לטיפול במחלות שונות ואף מתורגל בחלק מבתי החולים (מוירס 1994).
על מנת להבין את השפעתו המיטיבה של הטאי צ'י, ניתן להשתמש בשתי נקודות ראות: הרפואה הסינית והרפואה המערבית (גלנטה 1981, מוירס 1994).
הטאי צ'י והרפואה הסינית
על מנת להבין את נקודת ראותה של הרפואה הסינית, יש להכיר את המונח צ'י (CHI או QI). הצ'י מתייחס לאנרגיית החיים הן במישור הנפשי והן במישור הפיזי, ומתפקד במידה רבה כגורם מחבר בין הגוף והנפש. למעשה, בניגוד לרפואה המערבית, הרפואה הסינית לא מכירה בהפרדה בין גוף לנפש, אלא לחילופין בהשפעות ההדדיות וביחסי הגומלין בין התפקודים הנפשיים, הפיזיים והאנרגטיים. הרפואה הסינית עוסקת למעשה באיזון אנרגטי. גוף האדם נתפס כמורכב ממערכות פיזיות- אנרגטיות- נפשיות, שאבני היסוד שלהן הם האיברים הפנימיים והמרידיאנים. האיברים הפנימיים ברפואה הסינית מקושרים ברובם לאיברים המוכרים ברפואה המערבית (לב, כבד, ריאות וכו'), אך כל איבר אינו מבטא רק תפקוד ביולוגי, אלא מייצג מערכת גופנית- נפשית בעלת מאפיינים יחודיים (כך לדוגמא לכבד מיוחס תפקוד אנרגטי של הסדרת זרימת הדם והצ'י בגוף, תפקוד נפשי הקשור לרגש הכעס, איכות זרימת האנרגיה שמקושרת לזרימה והתפתחות, ועוד). המרידיאנים הינם מעין מערכת ערוצים המתפרשים על פני הגוף ומשמשים לזרימת הצ'י. הם מאפשרים את זרימת האנרגיה בין חלקי הגוף השונים, ולאורכם קיימות נקודות שמגע איתן או דיקור בהן באמצעות מחט מיוחדת, יכול להשפיע על זרימת האנרגיה בגוף (זאנג ושות' 1989 , מוירס 1994).
הרפואה הסינית רואה אם כן את הגוף נפש כמכלול של תופעות נפשיות אנרגטיות ופיזיות, כאשר זרימה חופשית ומאוזנת של הצ'י בגוף האדם ובין גוף האדם לסביבתו מתקשרת למצב של בריאות, ואילו חסימה בזרימה או\ו חוסר איזון באנרגית האברים או\ו המרידיאנים הנה מצב שאם ימשך לאורך זמן, יוביל לחולי. בין הגורמים שעלולים להביא לחוסר איזון ניתן למנות גורמים חיצוניים כמו אקלים תזונה וזיהום חיצוני, וגורמים פנימיים שבראשם מתח נפשי, מצבים רגשיים קיצוניים לאורך זמן, וחוסר איזון בין פעילות למנוחה. הרפואה הסינית משתמשת במספר כלים על מנת להביא את הגוף למצב של איזון מחדש: אקופנקטורה (דיקור נקודות על המרידיאנים), בצמחי מרפא, במסאז' ותרגילי אנרגיה (צ'י קונג), שאחד מהפופולאריים שבהם כיום הוא הטאי צ'י (זאנג ושות' 1989, מוירס 1994 ) .
תרגול הטאי צ'י משפיע על שלושה מישורי ההתיחסות של הרפואה הסינית. ברמה הפיזית- התנועות הזורמות והמשוחררות של הטאי צ'י, משחררות את השרירים, מגמישות את הגוף, מביאות לחיזוק כללי, ובנוסף בעזרת השימוש בנשימה אף מביאות לעיסוי עדין של האיברים הפנימיים באמצעות תנועת הסרעפת. ברמה האנרגטית- השחרור של השרירים יחד עם הדגש על יציבה נכונה מאפשרים תנאים אופטימליים לזרימת הצ'י בגוף. תנועות הטאי צ'י בנויות כך שיעודדו את זרימת האנרגיה אל האיזורים השונים בגוף ובין האיברים הפנימיים, כשהכלי המרכזי להשפעה על האנרגיה הוא השימוש במודעות. ברמה הנפשית- מתבצע הטאי צ'י במצב של הרפיה עמוקה ככל האפשר. המתרגל שואף לשלב הרפיה עמוקה עם מיקוד המודעות בתנועה, כשהכוונה למיקוד משוחרר ללא יצירת מתח נוסף, כך שהטאי צ'י משמש ככלי לאימון המודעות ומאפשר לאדם יכולת בסיסית לשליטה תחושותיו הפנימיות ( גלנטה 1981, מוירס 1994).
טאי צ'י ורפואה מערבית
רק לאחרונה החלה הרפואה המערבית לגלות עניין בתרומות האפשריות של הטאי צ'י לבריאותם של אנשים מערביים (וולף קוגלר וקסו 1997). במאמרם, מסכמים וולף קוגלר וקסו (1997) ממצאים מחקריים מגוונים הקשורים לטאי צ'י וסוברים כי הנתונים עד כה מאששים את האמונה כי אימון טאי צ'י מתמשך יכול להוביל לשיפור בבריאות (בעיקר בתחום הקרדיו רספירטורי ובתפקודים של מערכת השלד), אך דרושים מחקרים קליניים מדוקדקים יותר על מנת להעריך את התועלת של טאי צ'י כתרגול המסייע לקידום הבריאות.
מעיון במחקרים רפואיים אודות הטאי צ'י ניתן למעשה לומר כי הרפואה המערבית מגלה עניין בטאי צ'י אך מתייחסת אליו בזהירות. רוב המחקרים הרפואיים אודות הטאי צ'י מתייחסים לאספקטים "ההתעמלותיים" שלו, ומתמקדים בתועלת שלו בקרב אוכלוסיות מבוגרות כשיטת תרגול פיזית היכולה לשפר את היציבה והגמישות, לחזק את הגוף, למנוע נפילות, ולשפר תפקודים קרדיו- רספירטורים (לן, לאי, צ'ן וונג 1998; וולף, ברנהרט, אליסון וקוגלר 1997; וולף, ברנהרט, קוטנר, מקנילי, קוגלר וקסו 1996; לן, לאי, וונג, ויו 1996; לאי לנג וונג וטצנג 1995) . מיעוט בולט של החוקרים ניסה להתייחס לייחוד של הטאי צ'י כשיטה גופנית נפשית היכולה לתרום באופן ייחודי גם לתפקודים הקשורים לאינטראקציה בין גוף לנפש (כמו תפקודי המערכת החיסונית -ג'ין 1989 וג'ין 1992 אצל לו לאי וונג ויו 1996; לה פורג' 1997), ולתפקודים פסיכולוגיים (סון וקסו 1989 אצל לו לאי וונג ויו 1996; לה פורג' 1997).
ד"ר דייויד אייזנברג, רופא מערבי שהשתלם ברפואה סינית בסין, ועוסק בנושא זה שנים רבות, מתייחס בספרו של מוירס (1994) למסתורין הטמון בתרגול הטאי צ'י, ולקושי של הרפואה המערבית להבין ולחוות את העקרונות הבסיסיים עליהם מושתת הטאי צ'י:
"… כדי לשמור על הבריאות, אתה חייב להיות בתנועה פיסית, אבל גם לשמור על איזון מדיטטיבי. ואתה צריך לשלוט לא רק בגופך הגשמי, אלא גם ברצונך, בכוונותיך ובמחשבותיך. בלי הכיסוי הרוחני הזה, התנועות הפיזיות הן רק התעמלות שטחית. ברפואה הסינית אתה לא עושה התעמלות רק כדי להגביר את קצב הלב, ואתה גם לא יכול רק לשבת ולמדוט כל היום. אין די באחד בלי השני. השילוב הוא בליבה של הרפואה הסינית" ( שם עמ' 270).
"… אחד הקשיים בהתבוננות ברפואה הסינית הוא שזה כמו ללכת לבית ספר לרפואה שנמצא בתוך סמינר תאולוגי. …ברפואה הסינית, חכמי הרפואה, האנשים שמבינים את הדברים החומריים, הם גם המנהיגים הרוחניים. הם לעולם לא מפרידים בין השתיים " (שם עמ' 282).
טאי צ'י כשיטה לפיתוח המודעות
התרגול הנפשי של הטאי צ'י, מקביל במידה רבה לסוגים שונים של מדיטציה. המתרגל שואף להמצא בהרפיה נפשית עמוקה ככל האפשר ולמקד את המודעות בתנועה עצמה. כחלק מהתהליך הטבעי חווה המתרגל הפרעות, חלקן הפרעות חיצוניות כמו רשמים, רעשים וכו', וחלקן הפרעות פנימיות, בעיקר עלייה של מחשבות ורגשות ללא שליטה. התרגול הנפשי של הטאי צ'י מתמקד ביכולת לשלוט על כיוון המודעות (גלנטה 1981, מוירס 1994). מול הנטייה הטבעית של המודעות להתפס ברשמים החיצוניים והפנימיים, ו"ללכת" אחריהם, מפעיל המתרגל, את רצונו, עוזב את הרשמים המפריעים וחוזר אל מושא התרגול- התנועה. גלנטה מסביר כי המלה "צ'ואן" המהווה חלק משמו המלא של הטאי צ'י (טאי צ'י צ'ואן) פירושה גם שליטה. שליטה זו מתייחסת הן לשליטה עצמית, והן לשליטה במצב נתון. אם כך גלנטה מציע כי הטאי צ'י מהווה גם שיטה להגיע ליכולת של שליטה עצמית בכל מצב שהוא. תהליך השליטה על המודעות, שואף להיות משוחרר. אין הכוונה לאלץ את המודעות בכח, כיוון שנסיון לעשות כך יכול לגרום למתח נפשי, אלא, לכוון את המודעות באופן נינוח אל מטרת התרגול. כך חוזר המתרגל אל מטרת התרגול המקורית, ומתקדם להשגת רמת שחרור עמוקה יותר ( גלנטה 1981 ).
בבליוגרפיה
Cheng, M.C. (1982). Master Cheng`s Thirteen Chapters on Tai Chi Chuan. Sweet Ch`i Press, NY.
China Sports (1990). Taiji Boxing in 48 Forms. Hai Feng Publishing Co., LTD., Hong Kong.
De Grace, G. (1976). Effects of Meditation on Personality and Values. Journal of Clinical Psychology, Vol 32, pp. 809-813.
Greenspan, M. R. (1995). Helping Meditation: Creative Groth in Education. Early Child development and Care, Vol 110, pp. 113-122.
Grove, J. R., & Lewis, A.E.(1996). Hypnotic Susceptibility and Attainment of Flowlike States During Exercise. Journal of Sport & Exercise Psychology, Vol 18, pp. 380-391.
Jevning, R. , Wallace, R. K., Beidebach, M. (1992). The Physiology of Meditation: A Review: A Wakeful Hypometabolic Integrated Response. Neuroscience and Behavioral Reviews, Vol 16, pp. 415- 424.
Lai, J.S., Lan, C. , Wong, M.K., Teng, S.H. (1995). Tow Year Trends in Cardiorespiratory Function Amomg Older Tai Chi Chuan Practitioners and Sedentary Subjects. Journal of American Geriatric Society, Vol 43, pp. 1222-1227.
Lan, C. , Lai, J.S., Chen, S.Y., Wong, M.K.(1998). 12 Month Tai Chi Training in the Elderly: Its Effects on HFitness. Medicine and Science in Sports and Exercises, Vol 30, pp. 345-351.
Lan, C. , Lai, J.C., Wong, M.K., Yu, M.L. (1996). Cardiorespiratory Function, Flexibility, and Body Composition Among Geriatric Tai Chi Chuan Practitioners. Archives of Physical Medicine and Rehabilitation, Vol 77, pp.612-616.
Wang, X. & Moffett, J.P.C. (1994). Traditional Chinese Theraputic Exercises- Standing Pole. Foreign Language Press, Beijing.
Wile, D. (1983). Tai Chi Touchstones: Yang Family Secret Tranmissions. Sweet Ch`i Press, NY.
Wolf, S.L., Coogler, C. & Xu, T. ( 1997). Exploring the Basis for Tai Chi Chuan as a Theraputic Exercise Approach. Archives of Physical Medicine and Rehabilitation, Vol 78, pp.886- 892.
Wolf, S.L., Barnhart, H. X., Ellison, G.L., Coogler, C.E.(1997). The Effect of Tai Chi Quan and Computerized Balance Training on Postural Stability in Older Subjects. Physical Therapy, Vol 77, pp.371-381.
Wolf, S.L., Barnhart, H. X., Kutner, N.G., McNeely, E. , Coogler, C.E., Xu, T. (1996). Reducing Frailty and Falls in Older Persons: An Investigation of Tai Chi and Computerized Balance Training. Journal of the American Geriatrics Society, Vol 44, pp. 489- 497.
Yang, J. M. (1987). Advanced Yang Style Tai Chi Chuan. Vol 1: Tai Chi Theory and Tai Chi Jing. YMAA Publication Center.
Yu, G. (1996). Taiji Quan Yang Style. Foreign Languages Press, Beijing.
Yu, S. (1988). Yang Style TAIJIQUAN. Morning Glory Publishers, China.
Zang, E. (Ed.) (1989). Basic Theory of Traditional Chinese Medicine. Vol I and II. Publishing House of Shnaghai College of Traditional Chinese Medicine.
מוירס ביל, (1994), ריפוי ורוח- על הקשר בין בריאות הגוף לכוחות הנפש. עמ' 242-303. הוצאת כתר, 1994 .
גאלאנטה לורנס, (1981), טאי צ'י- הקצוות הנשגבים של האינסוף. אור עם, 1996
*מאמר זה נכתב ע"י שגית יצחקי קדם ואוהד קדם, והינו חלק ממבוא לעבודת מחקר סמינריונית "הקשר בין מיומנויות שליטה עצמית פתוחות וסגורות ומידת המומחיות של המתרגל, לבין חווית FLOW בעת תרגול טאי צ'י " שהוגשה באוניברסיטת ת"א לפרופסור מיכאל רוזנבאום מהמחלקה לפסיכולוגיה.
