עמוד הבית צור קשר בלוג צ'י קונג טאי צ'י פעילויות אודות עמוד הבית צור קשר בלוג צ'י קונג טאי צ'י פעילויות אודות

 

מדיטציה בעמידה – מבט בעין מערבית
מאת: יניב יצחקי, מדריך בבית הספר יצירה

רבות נכתב על הקשר בין תרגול מדיטציות בעמידה לבין עקרונות הרפואה הסינית, ומשם לחיבור אל היתרונות של תרגול זה, אך לעין המערבית, הרגילה לגישה "קצת" יותר סקפטית, לא יספיקו משפטי חוכמה סינית עתיקה שמדברת על איזון היין והיאנג, שקיעת הצ'י אל הדאן טיאן, ועוד מושגים ערטילאיים. מתוך האמור לעיל, ומתוך התחושה שלמרות המרחקים בגישות, ישנה דרך מדעית להסביר לפחות חלק מהאיכויות הנרכשות כתוצאה מתרגול זה, ברצוני להעלות מספר נקודות למחשבה:

יציבה – רפוי או מתוח?
בטקסטים שונים המפרטים את הדגשים בתרגול העמידות, נכתב שהגוף אמור להיות רפוי, ועם זאת לא "קורס". נקודה זו, בשבילי לפחות, היא נושא לחקירה אינסופית. כיצד תיתכן הרפיה כאשר הגוף אמור להישאר זקוף?

בספרי אנטומיה שמדברים על יציבה ותנועה מחלקים את השרירים בגוף לשלוש קבוצות בהתאם לתפקוד שלהם בתנועה או תנוחה ספציפית : המניעים הראשיים, השרירים המסייעים למניעים הראשיים, והמייצבים. ניתן אם כך, בהנחה שאנחנו שואפים ליציבה מאוזנת לחלוטין, ללא תנועה, לומר שאנחנו יכולים בעצם להתייחס אל כל השרירים שאמורים להחזיק את הגוף עומד כשרירים מייצבים.

אך כיצד ידע המתרגל, בהנחה שאינו בוגר קורסי אנטומיה, אילו שרירים אמורים להתאמץ כשעומדים ואילו אמורים להיות רפויים?

את התשובה לשאלה זו גיליתי ואני ממשיך לגלות דרך החוויה האישית שלי בתרגול, עם הסתמכות על מתרגלים ותיקים ומנוסים ממני. הבסיס לתשובה הוא בהנחה שעמידה היא פעולה אינסטינקטיבית ביסודה, כלומר שאנחנו נשארים עומדים גם בלי לדעת ולהפעיל במודע את השרירים הנחוצים לשם כך. מכאן שאם ניתן לגוף לעמוד מעצמו, הוא ישאף למצוא את האיזון, (וזו כבר אמונה אישית שלי) ויעשה זאת טוב יותר מאשר אם "נעמיד את הגוף בעזרת הראש". נקודה זו לדעתי עומדת מאחורי ההנחיה "להרפות את כל השרירים" במהלך התרגול.



עומד במקום – סטטי או דינמי?
למרות האמור בפסקה הקודמת על השאיפה ליציבה מאוזנת לחלוטין, כמו בהרבה תרגולים באומנויות הלחימה והתנועה, השאיפה ל"מושלמות" ממלאת את הדרך לשם (שבה רובנו נמצאים) בהרבה מאוד פרטים שראויים לתשומת לב.

מי שיצא לו לתרגל מדיטציה בעמידה, יגלה שבשלב מסוים הגוף מתחיל לזוז מעצמו, בחיפוש אחר האיזון העדין בין חלקי הגוף. מכאן עולה השאלה: אם הגוף זז, אז האם התרגול הוא דינמי או סטטי? האם עדיין ניתן לומר שהשרירים המופעלים הם רק כדי לייצב את הגוף?

המסקנה שלי לגבי נקודה זו נובעת גם היא מצורת פעולת השרירים:
שרירי הגוף למעשה יודעים להפעיל כוח רק בכיוון אחד, הם יודעים להתכווץ ולמשוך את העצם המחוברת אליהם בגידים. מכאן שכדי לתמוך בפעולה דו כיוונית של מפרק צריך שריר נגדי. לדוגמא שריר הזרוע הדו ראשי המקפל את המרפק ומולו השריר התלת-ראשי הפושט את היד בחזרה.

בהתבסס על עקרון מכני זה של הגוף, אני רואה את תנועת הגוף תוך כדי עמידה כניסיון של הגוף להגיע למצב של "תיקו" בין שרירים המושכים לכיוונים מנוגדים.

"כמו להרתיח מים"
נקודה נוספת שחוזרת בתרגול העמידות היא פרקי הזמן לתרגול. מרבית המאסטרים/מורים הרואים בעמידה חלק מרכזי בתרגול מדברים על עמידות יחסית ממושכות, של בין 20 ל – 45 דקות ואף יותר, מי בתנוחה אחת, ומי תוך כדי החלפת תנוחה במהלך התרגול. אחד ההסברים המסורתיים לכך היא שישנו אפקט של "להרתיח מים" שמתקבל מעמידה ממושכת, ומדברים על התרחבות של הצ'י, ועל תחושה של חוסר מאמץ.

לדעתי האישית יש אכן הבדל משמעותי בתחושה, בין לעמוד 3 פעמים ביום 15 דקות לבין לעמוד 45 דקות רצופות, אבל כיצד ניתן לפרש במישור הפיזי את מה שקורה, בהעדר מושגים כמו "צ'י"?

מעצם התפקיד לו הם נועדו, השרירים המייצבים בגוף הם בעלי אחוז גבוהה של "סיבי שריר איטיים", כלומר סיבי שריר בעלי קצב יצור כוח איטי יחסית, אך בתמורה מסוגלים לעמוד בעצימות נמוכה לאורך זמן בלי להתחמצן ולהתמלא חומצת חלב. (התחושה המוכרת של התכווצות שרירים).

לאור האמור לעיל, ניתן להסתכל על התרגול הממושך ככזה המיועד לשבירת הרגלי יציבה ישנים בניסיון לבנות הרגלים חדשים. כלומר, האפקט הוא כזה של "התשה" של השרירים שלא אמורים לשמש אותנו כדי לייצב את הגוף, כדי ללמד את הגוף לוותר על המאמץ העודף. מאחר ולכל אחד כמעט יש חוסר איזון ביציבה שהוא מפצה עליו בהפעלה עודפת של שרירים, ניתן לשער שבהשגה מחודשת של האיזון החוויה יכולה להתפשר כתחושה של חוסר מאמץ .

"כל המפרקים מחוברים"
מאמרים שונים על תרגול המדיטציה בעמידה מדברים על להגיע לתחושה ש"כל המפרקים בגוף מחוברים". ברור לחלוטין שמבחינה אנטומית האמירה הזו מופרכת, כל אחד הרי מסוגל להזיז חלקים שונים בגופו כאשר האחרים סטטיים. מהי אם כך "תנועה של כל הגוף כיחידה אחת" שאמורה להיות אחת היכולות הנרכשות מתרגול זה?

גם לשאלה זו ניתן לדעתי להתייחס מהזווית של איזון הגוף ושיווי המשקל. כלומר כאשר מתרגלים מדיטציה בעמידה, מנסים ללמד את הגוף למצוא את האיזון שלו. בהנחה שהמתרגל הצליח להטמיע את שיווי המשקל ואת הרגישות להפרה שלו, הגוף ירצה לשמור על האיזון הזה גם בתנועה (בכפוף למגבלות של יציבה מסוימת), מכאן שתנועה מסוימת של אחת הגפיים יכולה ליצור "תגובת שרשרת" בשאר חלקי הגוף, כדי לשמור על האיזון. זוהי פעולה שאנחנו עושים באופן אינסטינקטיבי ביומיום, לדוגמא העברת מרכז הכובד מעט אחורה כאשר אנחנו הולכים בירידה תלולה. ההבדל היחיד הוא בניסיון "לאלף" את האינסטינקט הזה לציית לכללי היציבה הרצויים.

לסיכום: בנוסף לניסיון שעשיתי לעיל להסביר מזווית ראיה מערבית, אין להמעיט בחשיבות של הבנת הדגשים בתרגול מנקודת מבט מסורתית, מאחר והיא המקור להנחיות "איך לתרגל".

אני רואה את המדיטציה בעמידה כתרגול פשוט ואפקטיבי, בסיסי ומתקדם כאחד. בשונה מצורות מדיטציה אחרות, אין בו כמעט שימוש באמצעים כמו מנטרה, דמיון מודרך וכו' כדי להגיע למצב המנטלי הרצוי. המינימליזם אליו שואפים להגיע - הוא מקור עוצמתו, כמו גם האתגר המנטלי להתמיד בו. לכן בבואכם לתרגל, השאירו את כל הניתוחים הנ"ל בצד, ופשוט עימדו.

עמידה נעימה,

יניב.

הערה: כל הדעות והניתוחים במאמר הינם על בסיס הידע האישי והבלתי פורמלי שלי, וככאלה, יש להתייחס אליהם בתור חומר נוסף למחשבה ולא כהנחיות או המלצות לתרגול. לא מומלץ לתרגל ללא פיקוח והכוונה ממורה מנוסה.
 


מקורות:

מאמר מאת רוב טורטל בכתובת: http://www.marnixwells.info/Standing/Stand_3.html

Sports Training Principles - Dick F,W

Grant's Atlas of anatomy - Anne M.R. Agur

The Human Body, Life and Science - Ann Kremer

גוף האדם, המכונה שלא תאמן - ספריית מעריב