מחקר חדש – טאי צ'י ופיברומיאלגיה

חבר רופא, שמתרגל צ'י קונג העביר לי את התקציר הזה, שמתייחס למחקר שפורסם בעיתון הרפואי New England Journal of Medicine. שמחתי לקרוא על ההכרה שתרגול טאי צ'י מקבל בכתב עת שנחשב כיום למכובד והוותיק מבין כתבי העת של הרפואה המערבית.

"על פי מאמר שפורסם החודש ב New England Journal of Medicine, חולי פיברומיאלגיה יכולים להפיק תועלת מאימוני טאי צ'י.
פיברומיאלגיה הינה קבוצה של הפרעות המתאפיינת בכאב כרוני ובנוקשות ברקמות הרכות, כולל בשרירים, ברצועות ובגידים, כתוצאה מלחץ נפשי או פיזי אשר בד"כ מלווים גם בעייפות.
חולי פיברומיאלגיה סובלים מכאב מפושט וגם מכאב ב – "נקודות רגישות" , כאשר אפילו נגיעה קלה בנקודה הרגישה מכאיבה מאד.
פעילות גופנית מהווה חלק חשוב בטיפול בפיברומיאלגיה אך בגלל הכאבים חולים רבים אינם מסוגלים לשמור על חוזק שרירים, על גמישות ועל כושר גופני.
במחקר זה נבדקו ההשפעות הגופניות והפסיכולוגיות של אימוני טאי צ'י על 66 חולי פיברומיאלגיה.

המשתתפים חולקו לשתי קבוצות : לקבוצת הביקורת אשר קיבלה הדרכה כללית על אורח חיים והתאמנה בתרגילי מתיחה ולקבוצת הטאי צ'י אשר קיבלה הדרכה על עקרונות וטכניקת הטאי צ'י ותרגלה 10 תבניות של טאי צ'י בסגנון יאנג.
שתי הקבוצות נפגשו פעמיים בשבוע לאימון של שעה למשך 12 שבועות והתאמנו מדי יום בביתם.
קבוצת הטאי צ'י קיבלה גם תקליטור והמשיכה להתאמן בעזרתו במשך 12 שבועות נוספים.
לאחר 12 שבועות, בקבוצת הטאי צ'י הייתה ירידה גדולה יותר (ומשמעותית מבחינה סטטיסטית) בציון הכולל של שאלון המודד חומרת פיברומיאלגיה (Fibromyalgia Impact Questionnaire),בהשוואה לקבוצת הביקורת.
בנוסף, בקבוצת הטאי צ'י הודגם שיפור רב יותר באיכות השינה, מצב הרוח  ואיכות החיים.
השיפור ניכר גם לאחר 24 שבועות.

 החוקרים מסיקים מהממצאים כי כפי ששיערו, טאי צ'י מועיל כטיפול בסובלים מכאבים של השרירים והשלד ובנוסף מקל על הדיכאון המתלווה לכאבים אלו ומשפר את איכות החיים.
החוקרים מציינים כי מנגנון הפעולה אינו ידוע וכי כדאי להמשיך ולחקור את הנושא בקבוצות גדולות יותר ולמשך זמן רב יותר.

 מקורות :

Wang C, Schmid CH, Rones R, et al. A randomized trial of tai chi for fibromyalgia. New England Journal of Medicine. 2010;363(8):743-754.

• Yeh GY, Kaptchuk TJ, Shmerling RH. Prescribing tai chi for fibromyalgia-are we there yet? New England Journal of Medicine. 2010;363(8):783-784."

 

תגובות בפייסבוק

תגובות